<h1>הפרדס לרש"י סימן ה'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
וארבעה כריעות כורעין בקדיש ואלו הן יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה בכריעה אחת, בעגלא ובזמן קריב כורע ועונה וכשמתחיל לומר התחלות שבע שבחות יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתעלה ויתהדר ויתהלל שמיה דקב"ה בכולם כורע וכשמגיע לתושבחתא ונחמתא כורע כל כריעות של השתחויות דכריעה של עושה השלום במרומיו של רשות היא מצאתי אלו ארבע כריעות כנגד ד' שמות שיש בפסוק א' כי ממזרח ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מגש מוקטר לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
עומד החזן ואומר ברכו אזהרה שיתנו דעת ויתבוננו לברך השם ולהתפלל כשהחזן מתחיל בקדיש הציבור מלחשין בשפתיים יגדל נא כח ה' וסמוך לעניית יהא שמיה רבא מלחשין זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ומיד עונין בקול גדול יהא שמיה רבא וכו' כאדם שצועק בקול גדול ומזכיר דברים לשומעין וירחמוהו מתוכם לפיכך הטעם יתגדל לשון הפסוק דכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים וידעו כי אני ה' ובמלחמת גוג ומגוג מיירי קרא וכן משמעו יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה לעתיד לבא שיהא מגודל ומקודש כדכתיב וידעתם כי שמי ה' לפי שעכשיו לא כשנכתב הוא נקרא כי הוא נקרא באל"ף דל"ת ונכתב בי"ה ולשון ארמי הוא וקמוץ הוא כי הוא השם המיוחד לעבוד' וכינויא הוא באל"ף דל"ת לפי שהשם המיוחד הוא בלשון ארמי ואין אנו רשאין להזכירו דכתיב זה שמי לעלם כתיב ולכך אנו אומרים שמיה רבה בארמית ולעולם הבא יקרא ככתבו כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כדמפורש למעלה. והואיל ומתחיל תחילה בלשון עברי אומר הכל בלשון עברי יתגדל ויתקדש עד שמגיע בשם הנכתב בארמי הוא שכתב בפסוק וידעו כי שמי ה' ומזכירו בלשון ארמי ואומר שמיה רבה בעלמא דברא והיינו לעתיד כי מלחמת גוג ומגוג הוא לעתיד וכן היה ראוי שיענה הציבור מיד כשאמר החזן יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דברא ומיד לענות יהא שמיה רבה מברך וכו' אלא מפני שהתחיל בעניין הגאולה רצונו של חזן להוסיף באמצע חובת הצבור כמסדר דבריו ואומר בחייכון וביומיכון וכו' ולאחר כך עונה הצבור. ואל תתמה למה אינו אומר יתגדל ויתקדש ויתוודע כדכת' בקרא והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לפי שעל הגידול יהיה הקידוש ומתוכם יהיה הידיעה וגידול וקידוש שני דברים הם והידיעה יהיה מתוכם. והפסוק שהזכירו כך רוצה לומר אגדל [ו]אקדש כדי שיוודע לעיני העמים. תדע שהרי פסוק אחר אומר והתגדלתי והתקדשתי לעיני בני ישראל ואין אומר ונודעתי אלמא הידיעה יבוא מגידול וקידוש. אי נמי מהאי קרא והתגדלתי והתקדשתי לעיני בני ישראל שאינו מזכיר ונודעתי. בסדר הקדיש יהא שמיה רבא מברך וכו' ואינו אומר יהא שמיה רבא ומקודש מברך כדכתיב בקרא ש"מ שעל ידי הגידול יבא הקידוש ויתוודע והפסוק מזכיר שניהם הגידול והקידוש והציבור מזכירין אחר הגידול לטעם שאמרנו, לא שמעתי יותר. וכשמפסיקין בשם הנכתב בארמי מיד חוזר לומר בלשון עברי יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתעלה ויתהלל ויתהדר שבעה הן כנגד ז' רקיעים שבכולן שוכן הוא בכבודו ומאן דאמר ויתקלס שהוא שמיני אמרו כנגד רקיע שעל גבי החיות ואח"כ כשבא במעשה השם הוא מסיים בלשון ארמי ואומר שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן. וכן מצינו באגדה שאמר דוד בספר תהלים לא אמרן אלא ליום נחמה ולכך אנו אומרים מכל ברכתא שירתא תשבחתא כלומר אתה משובח יותר ויותר מכל התשבחות שאמרו נביאים ושאמר דוד ליום נחמה. ד"א ונחמתא כדאמר בברכות שמעתי בת קול מנהמת ואומרת אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתי את בני לבין אומות העולם ואמר לי אליהו לא שעה זו היא עושה כן אלא בכל יום ויום ג' פעמים שואגת ונוהמת ולא עוד אלא כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה רבא מברך מיד באותה שעה הקב"ה מנענע את ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך אוי כי האב הגלה את בניו אוי כי הבנים גלו מעל שלחן אביהם. ועל כן אומר בקדיש בשעת מעשה תושבחתא ונחמתא שצריך הוא תנחומין על הצער הזה שהוא מצטער לאחר ענייתן ועל שם כך אומר הציבור סמוך לענייה האי קרא זכור רחמיך על שם מדת רחמים שהוא זוכר באותה שעה, מפי רבינו שלמה זצק"ל.
<h2>דף ד:</h2>
ובתפלת המנחה מקדיש על פסוקי תהלה לדוד כללא דמילתא אין מקדישין אלא אחר הפסוקין ואחר תפלה וכמו כן אינו ראוי להפסיק בכל יום ענין בין סיום פסוקי דזמרא לברכת ישתבח שאם יפסיק על אי זה דבר מברך ישתבח נראה כברכה לבטלה, ברכת ישתבח אחר פסוקי דזימרא כמו ברכת של אחריו וברכת ברוך שאמר כמו ברכת הלל לפניו.
<h2>דף יא:</h2>
ושליח צבור כשעומד להתפלל מתחיל הקדיש להפסיק בין ישתבח ליוצר להודיע שעל פסוקי דזמרא קבעוה דאי ישתבח תפילת התחלת יוצר היא לא ראוי לומר ישתבח בפיהם כמו ברוך שאמר אלא נהגו שיאמר החזן לבדו בעמידה ישתבח ומיד מתחיל הקדיש כדרך שאנו עושין שאומר הקדיש אחר הפסוקין ואין ראוי להפסיק בין ישתבח לקדיש דאם יפסיק על מה הוא אומר הקדיש לאחר כן הא אחר פסוקין ראוי להקדיש מיד או אחר התפילה.
<h2>דף לב.</h2>
דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל מנלן ממשה וכו' כדאיתא בברכות ולפיכך תיקנו חכמים פסוקי דזמרא הודו לה' קראו בשמו וכולם המזמורים צריך להתפלל מתוך השבח. ובכל יום היו אומרים במקדש הודו לה' קראו בשמו כדי להזכיר בכל יום נפלאות אלהינו שבחר באבותינו והפרה והרבה אותנו הכל כמו שכתוב במזמור כי כולו מספר לענין ישראל הלכך היו אומרים אותו בכל יום בחול ולא בשבת לפי שקרבן תודה היה יכול ליקרב בכל יום לבד משבת שאין קרבן יחיד קרב בשבת הלכך בשבת אין אומרים אלא בחול משום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו והיינו טעמיה דתמיד. איזהו מקומן אומרים בכל יום ובוחרים להם מזמור ובסוף כולם פותחים בתהלה לדוד דאמר ר' אלעזר בר' אבינא (ד:) כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכוונת הדעת מובטח לו שהוא בן העולם הבא ואוקימנא טעמא משום דאית ביה תרתי דאתיא באלף בית וכתיב ביה נמי פותח את ידך מה שאין כן בשאר מזמורים. הללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא הוא ואמטו להכי מוספינן ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה וכלהו פרשייתא עד סוף הללויה סוף פירקא וריש פירק'. מנהג לכפול כל הנשמה תהלל יה הללויה משום דאמרינן במסכת שבת (קיח:) יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום כלומר שמסיימין ספר תהלים שאמור בהו הללות הרבה ואם אינו כופל שני פעמים [אינו] (אותו) נראה כמסיים ונראה כאלו עדיין יש אחריו פסוקין הרבה אבל עתה שמחזיר לאומרו פעם אחרת בידוע שהוא אחרון ונראה כמסיים כן מנהג בני אדם כשגומרין ומפסיקין מלקרות שונים וכופלין מקרא אחרון זהו סימן למפסיק קריאתו. מויהי באשמורת הבקר עד ה' ימלוך לעולם ועד שמונה עשרה אזכרות ושם ארבע אותיות בהם כולם שבעים ושתים אותיות. והראשונים תיקנו לומר השירה בכל יום אחר פסוקי דזמרא כדי להזכיר ניסים ונפלאות שעשה עמנו בעבור שמו הגדול. והרי אנו מתחילין מויושע שמשם עיקר הנס ונחסרו ארבעה שמות שהם פסוקין של מעלה מויהי באשמורת הבקר עד ויושע ולפיכך כופלין פעם שניה ה' ימלוך לעולם ועד. ועוד אומרים אחריו פסוקין שהן מלכות אלהינו והם כי לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד יש בהם ד' שמות שלשה להשלים למנין ע"ב והשם הרביעי לא תקשי שכך הוא אומר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כלומר לעתיד לבוא דהיינו ביום ההוא כשם שה' יהיה אחד מעולם ועד עולם כך כל שמותיו יהיו א' כי כולם בשם ה' כלומר ביום ההוא שמו א' לה' א' וה' שמו א' לא תיקשי דמריש דקרא קא מהדר והיה ה' למלך על כל הארץ ושמו נמי אחד על כל הארץ ומתי כל זה ביום ההוא ומי הוא אותו הוא ה' שהוא אחד מעולם ועד עולם. וברכה דישתבח לא קבעוה אלא לאחר פסוקי דזמרא שצריכה ברכה לפניהם ולאחריהם לפניהם ברוך שאמר ולאחריהם ישתבח.
<h2>דף ס:</h2>
תניא היה ר' מאיר אומר חייב כל אדם מישראל לברך מאה ברכות בכל יום. ובגמרא דארץ ישראל גרסינן הכי תנא שכל אדם מישראל שאינו עושה מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה ודוד מלך ישראל תיקנם כשהודיעוהו יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בכל יום עדיין עמד ותיקן ק' ברכות שנאמר ונאם הגבר הוקם על. על בגימטריא ק' היו מתים מישראל מאה איש ולא היו יודעים מפני מה עד שבא דוד וחקר בדבר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות. ונראה הדבר שנשתכחו אותן ברכות אלא שבאו התנאים והאמוראים ויסדו לנו ק' ברכות שאנו אומ' בכל יום. ולברך על כל שעתא ושעתא א"א מפני שהידים עשויות למישמוש אלא כשניעור אדם משנתו ירחץ ידיו פניו ורגליו אם אינו נקי וטהור ואז הם הגונות לו לאומרם בפיו שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל ומשום שהידים עסקנייות הם ומכל דבר הן מלוכלכות והן בכל שעה לפני האדם וקרא כתיב לא יראה בך ערות דבר והיה מחניך קדוש כי עם קדוש אתה ובך בחר ה' אם תקדש עצמך (להיות) מכל חילול וטינוף להיות נקי וטהור לפניו אז בחר בך ובתפילתך שהוא קדוש ומשרתיו קדושים וישראל שבגלות אינן יכולין להגיע לכל זה מה יעשו למנוע עצמן שלא ללמוד ושלא לברך אי אפשר דא"כ [למה] (לא) נבראו. ומוטב להן שיתנו דין על טהרה ונקיות שאינן יכולין לעשות ואל יתבטלו מדברי תורה ומן הברכות. מפני שאין כולן בקיאין בהן נהגו העם לאומרם בבה"כ כולם יחד בקול. ואלו הם מאה ברכות שאמרנו וחשבונם ויותר הם ממאה ברכות שהרי ברכות השחרית הן יותר מעשרים לפי שבני אדם הוסיפו לברך על כל צורך וצורך להם. ומן הדין לא היו ראוים אלא תמני סרי ואין לחוש אם הוסיפו שלא נאמר אלא שלא לפחות אבל להוסיף יש לו רשות ולברך על כל חביב לו. ומכל מקום חשבונם י"ח חשוב מהם תרתי דברוך שאמר ודישתבח הרי עשרים בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ושלשה פעמים שמנה עשרה ערב ובוקר וצהרים שהם תשעה עשר עם ברכת המינין הרי תמנן ודסעודתא דיממא תמני נטילת ידים המוציא [הזן] על הארץ בונה ירושלם הטוב והמטיב ותרתי דמישתייא מייא או חמרא בורא פרי הגפן ועל הגפן ודמיי' שהכל נהיה בדברו ובורא נפשות כגון באתרא דנסיב והדר מישתי בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ותמני בסעודתא דרמשא סך הכל עלו מאה ברכות בר מהמלך בכבודו דאוסיפו רבנן בתראי בתר פסוקי דשבחא ודרחמי נינהו וכד משתי מיא או חמרא לאחר סעודתו וכמה זימני צריך לברך לגדולים ולקטנים וברכת מיטתו בלילה ואכילת פירות וכן ירקות והרחת סמים ובכולהו ברכות. וכי תימא מר תינח בחול דאיכא תלתא זימני תשע עשרה אלא בשבתא מה אמליין להו אפשר לאשלומינהו ליה אמר חייא בריה דרב אוייא בשבתא וביומא טבא טרח וממלי להו במגדי מיני בשמי ומיני פירות כגון בורא עצי בשמים ובורא מיני בשמים וכל פירא ופירא כד חזי ליה, ולכך תיקנו לומר אין כאלהינו בשבת ויום טוב לפי שאין מתפללין כי אם שבע ולא י"ח ואח"כ מזכיר אין ד' [פ'] מי ד' [פ'] נודה ד' [פ'] הוו י"ב פעמים אמן ולבסוף אומר ד' פעמים ברוך וכן ד"פ אתה אמן והם כשתים עשרה ברכות ושבע של חובת היום הרי תשע עשרה לא חסרת דבר. ומאן דברך שלא עשאני בור לא עביד כהלכתא דאע"ג דגרסינן בפרק התכלת היה ר' אומר חייב אדם לברך ג' ברכות בכל יום שלא עשאני גוי שלא עשאני בור שלא עשאני אשה, ובגמרא דארץ ישראל גרסינן הכי תני אמר ר' יהודה ג' דברים צריך אדם לומר בכל יום ברוך שלא עשני גוי, שאין הגוים [כלום] אומר שנאמר כל הגוים כאין נגדו. שלא עשאני בור, שאין בור ירא חטא. וברוך עשאני מצוה על המצות. ואפילו הכי לא חזאי לברכה, חדא משום דשאלו מיקמי רב נטרונאי גאון ז"ל ולא סדרא ותו מגמרא נמי איסתלקא לה דאמרינן רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא מברך שלא עשאני בור אמר ליה כולה האי נמי אמר ליה מאי (בו) אברך שלא עשאני עבד היינו אשה זיל טפי ש"מ שאין מברכין שלא עשאני בור: בתפילין מברך בציצית מברך בברכה דברוך שאמר הכי חתמינן מלך מהולל בתשבחות ומאן דקא חתים מהולל ברוב התשבחות שבשתא הוא בידיה ומשתקין אותו משום דמשמע רוב התשבחות ולא כל התשבחות דהכי אמרינן בתעניות מאימתי מברכין על הגשמים וכו' עד אל רוב ההודאות ומקשינן רוב ההודאות ולא כל ההודאות וקא מתרץ אימא האל ההודאות והכי נמי הכא הלכך מאן דמסיים ברוב התשבחות שפיר דמי לשתוקי.
